<h1>שבלי הלקט סימן פ"א</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ואחר קריאת ההפטרה נהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקין בצרכי ציבור וכתב אחי ר' בנימן נר"ו, לפי שהשבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבוא, ויום שגם המתים נוחין בו ואינן נידונין, ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם. וכן מברכין כל העוסקין בצורכי ציבור ובצדקה, ובגמילות חסדים והמתקנין נר ומעילים או כל דבר לכבוד התורה והעוסקין בתורה. וכל זה מנהג טוב והגון. והחי יתן אל לבו כמה גדול שכר העוסק בצורכי ציבור והעוסק בתורה ובגמילות חסדים וכמה ברכות פוסקין עליו בכל כנסת וכנסת בכל שבת ושבת, ואשרי מי שכוונתו לשמים והלך לפניו צדקו וכבוד יי' יאספהו. ומה שנהגו להזכיר נשמות ולהיות החיים נותנין בעבור המתים מעות לצדקה אחרי מותם שיועיל להם למתים, מצאתי בשם הר' שניאור כהן צדק זצ"ל שמעתי שיש במדרש כפר לעמך ישראל (דברים כ"א, ח') אילו החיים, אשר פדית (שם), אילו המתים שמתכפרין בממון החיים. ובסיפרי אינו כן. והכי איתא התם. כפר לעמך ישראל, אילו החיים, אשר פדית, אילו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה, נמצינו למדין ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים. ונראה דעל זה סמכו העולם בהא דאמרינן פרק קמא דקידושין [ל"א ע"ב] מכבדו במותו. כיצד אומר הריני כפרת משכבו. ומסיק התם הני מילי בתוך י"ב חודש. שמע מינה דמתכבדין המתים בחיים גופם, והוא הדין בממונם. ומה שדורש בסיפרי מגיד שהמתים צריכין כפרה נמצינו למידים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים, נראה דהכי פירושו, שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון אפילו על אותן שמתו מאותו היום עד שעה שיצאו ישראל ממצרים, דדריש בתר הכי אשר פדית יי', על כן פדיתנו שלא יהו בינינו שופכי דמים, כדמפרשינן טעמא, משום דכל ישראל ערבין זה לזה הוא, ובמנת כן נפדו שלא יהו בם ובזרעם שופכי דמים. וזה עבר. על כן נעשים גם המתים ערבין עליו. ובשילהי כריתות [כ"ו ע"א] יש להוכיח כן. וה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו אמר שאין טעם על מה סמכו. וזה שאמרו במדרש כפר לעמך ישראל אשר פדית מיכן שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים, דווקא ברצח, אבל לענין צדקה לא אשמעינן מידי.
